מה כתוב בהיתר העיסקא שתלוי בסניף הבנק

ריבית היא מחיר הכסף, ולכן אי אפשר לדון בה בלי השאלה שכל קורא שומר תורה ומצוות
שואל את עצמו בסניף הבנק: אם ריבית אסורה, כיצד פועלת כל המערכת הזאת? התשובה עוברת דרך
שטר אחד בן יותר מארבע מאות שנה, דרך מחלוקת הפוסקים בשאלה אם בנק שהוא חברה בע"מ נחשב
לווה ומלווה לעניין ריבית, ודרך כמה שאלות שהמשקיע פוגש כשהוא עומד בצד של המלווה.

מה כתוב בהיתר העסקא שתלוי בסניף?

נפתח במילה עצמה. "עיסקא" היא מילה ארמית, מן הגמרא, ורבא מבאר שם מדוע קוראים לה כך:
"דאמר ליה: כי יהבינא לך לאיעסוקי ביה", נתתי לך את הכסף כדי שתעסוק בו. ובאותו עמוד
קובעים חכמי נהרדעא שהעיסקא היא "פלגא מלוה ופלגא פקדון".¹ מחצית הכסף היא הלוואה,
שהמקבל חייב להחזיר בכל מקרה. המחצית השנייה היא פיקדון, שנשאר של הנותן ועל אחריותו,
ועליו מותר לנותן להרוויח, שהרי הוא עלול גם להפסיד אותו. הרמב"ם מביא זאת כתקנת
חכמים, ומרן השולחן ערוך מוסיף שהמתעסק צריך לקבל שכר על טרחתו, שאם לא כן גם זו
ריבית.²

עיסקא כזאת היא מחצית שותפות, ומי שנותן כסף רוצה לדעת כמה יקבל. בעל תרומת הדשן, מגדולי
פוסקי אשכנז במאה החמש עשרה, נשאל על מי שביקש למסור את כספו לאחר ושיהיה לו "כמעט בטחון
גמור בקרן". הוא חיפש דרך להתיר, ובאותה תשובה כתב דברים שראוי לעיין בהם: "דמיסתפינא דשמא
ע"י דקדוקי הללו ובקשות תחבולות להתיר מקח ומתן בריבית יהיה דברי תורה דומה לחוכא
ואיטלולא". הוא חשש שהתחבולות יעשו את דברי תורה ללעג. ובכל זאת: "אמנם מכל מקום
אומרים, וצדיקים ילכו בה".³

השטר שבו משתמשים עד היום נוסח בידי רבי מנחם מנדל אביגדורש, המהר"ם, רבה של קראקא,
שנפטר בשנת שנ"ט. נוסחו נדפס אחר כך בספר השטרות "נחלת שבעה", שאינו מחיבוריו.
בעל החכמת אדם מתאר את תיקונו: המקבל אינו נאמן לטעון שהפסיד את הקרן אלא על
פי עדים, ועל הרווח, כך מוסיף בעל החכמת אדם, אי אפשר לדרוש עדים, ושם צריך
שבועה.⁴

וכך הדבר נראה בימינו. בכ"ט בשבט תשפ"ג חתם מנכ"ל בנק לאומי על היתר
עיסקא כללי, באישור בית ההוראה לענייני ריבית. ההיתר חל, בלשונו, על "כל סוגי אשראי
הלוואות ופיקדונות", כולל משכנתאות, חסכונות ו"מכירות וקניות באשראי ובהקפה". הרווח
מתחלק חצי בחצי, ובהפסד נושא נותן הכסף בחמישים וחמישה אחוזים. ועיקר העניין: המקבל אינו
נאמן על הפסד הקרן "כי אם בעדים כשרים", ולא על היעדר רווח "כי אם בשבועה חמורה" בבית
דין, ודוחות מאושרים אינם פוטרים אותו. אך אם שילם את הסכום שהוסכם מראש, הוא "פטור מחובת
ההוכחה".⁵

המשמעות למשכנתא של הקורא ברורה. מי שיטען שהפסיד את הקרן יצטרך עדים כשרים; מי שיטען
שלא הרוויח יצטרך להישבע; ומי ששילם את הסכום שנקבע פטור משניהם. מאחר שמעטים ירצו להביא
עדים או להישבע בבית דין, בפועל משלמים. ויש לומר את הדברים ביושר: ההיתר אינו הופך את
ההלוואה לשותפות מלאה. הוא בונה מבנה של מחצית הלוואה ומחצית פיקדון, שבו הסיכון קיים
להלכה וכמעט אינו קיים למעשה. זה בדיוק מה שהדאיג את בעל תרומת הדשן.

ומה דינו של לקוח שמעולם לא שמע על ההיתר? בעל החכמת אדם דרש שהצדדים "ידעו ויבינו".
הנוסח של לאומי קובע שתנאי העיסקא חלים גם על מי שלא ידע עליהם, ויש מן הרבנים שכתבו
שההיתר מחייב משום שכל לקוח עובד עם הבנק על דעת התקנון שלו.⁶ מי שהדבר אינו מניח
את דעתו, זו בדיוק השאלה שראוי להציג לרב.

אם הבנק הוא חברה בע"מ, מדוע הוא צריך היתר עסקא?

בנק הוא חברה בע"מ, ואיסור ריבית נאמר על בני אדם. האם חברה פטורה ממנו? את מפת השיטות
המלאה בעניין חברה בע"מ תמצאו במאמר האם לחברה בע"מ יש מעמד של ישות בהלכה. כאן נתמקד בריבית, ובה הדעות רחוקות זו מזו.

בעל קיצור שולחן ערוך ראה באמצע המאה התשע עשרה את קופות החיסכון, שיש בהן "לישראלים
חלקים (מניות)", וכתב: "אף על פי שהממונים המה עובדי כוכבים, מכל מקום נראה לי דאיסור
גמור הוא". לדעתו אסור גם להפקיד שם וגם ללוות משם.⁷ בעלי המניות הם השותפים, והם
יהודים.

הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, בשו"ת אגרות משה, הלך בדרך אחרת. כשהלווה הוא חברה, כתב, "מסתבר
דלא נאמר ע"ז איסור ריבית", כי איסור ריבית קשור לשעבוד הגוף של הלווה, ובעלי המניות אינם
ערבים לחוב בגופם. אבל כשהלווה הוא אדם פרטי והמלווה חברה, יש איסור.⁸ לפי
שיטה זו, מי שמפקיד בבנק או קונה אג"ח של חברה מלווה לחברה, ומי שלוקח משכנתא לווה בגופו
וזקוק להיתר.

והגאון רבי אשר וייס, בשו"ת מנחת אשר, רואה בחברה אישיות משפטית ממשית, "דלבני ישראל
ניתנה תורה ולא לחברות בע"מ". על איסורים כמו "חמץ בפסח, שבת וריבית" הוא כותב שאין בהם
איסור "בכספי חברה מעיקר הדין". ובכל זאת הוא מוסיף: "ראוי לענ"ד להחמיר לכתחילה באיסור
ריבית החמור, מאחר שרבים מן האחרונים נקטו בזה לאיסור".⁹ יש לשים לב שזה ההפך
מההסבר הנפוץ, שלפיו ריבית היא מצווה שבין אדם לחברו, ולכן אי אפשר להסתתר מאחורי חברה.
הרב וייס דווקא מסווג אותה כגזירת הכתוב, ולכן ההיתר לשיטתו הוא חומרה. ובשאלה אם פיקדון
בבנק הוא בכלל הלוואה, נעסוק במאמר כסף בבנק, עבודה בלי חשבונית והשגת גבול.