סיכום הסוגיות הכללי

בבואנו לחקור את הסוגיות ההלכתיות הכרוכות בהשקעה בשוק ההון אנחנו צריכים קודם כל להבין באיזה סוגיות אנחנו נוגעים, לשם כך נביא בקצרה את המקורות השונים, בעזרת השם לכל סוגיה תהיה הרחבה נפרדת עם מקורות רבים יותר.

סוגיית הריבית

הסוגיה הראשונה ואולי אפשר גם לומר שהיא הסוגיה שמצד אחד הכי קופצת לאנשים לראש כשמגיעים לדבר על עולם ההשקעות ומצד שני, אולי הסוגיה בה אנשים פחות מונחים משאר הסוגיות, היא סוגיית הריבית. המקור לאיסור הוא מהפסוק "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ. לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים כ"ג,כ') יש עוד שני מקורות אבל הבאתי את הפסוק הזה שהוא יחסית כולל ומפורט. 
האיסור הוא גם על הלווה וגם על המלווה, בנוסף המשנה אומרת שגם העדים והערב והסופר עוברים על האיסור (פחות לאווים מלווה ומלווה). מדאורייתא הריבית האסורה היא ריבית קצוצה, דהיינו, שבשטר החוב כתוב שפלוני לווה סכום מסויים ויחזיר אותי ואת ריביתו, אבל אם למשל הלווה מחזיר מדעתו סכום גדול יותר אין זה ריבית שאסורה מדאורייתא. חכמים הרחיבו מאוד את איסור ריבית ואסרו אפילו ללווה להגיד שלום למלווה אם אינו רגיל בכך, בנוסף גם נאסרו אופנים שונים שלא נראים כריבית אבל יש בהם דיני ריבית (כמו מלווה סאה בסאה), כל התוספות מדרבנן נקראים "אבק ריבית" בלשון חכמים.
מהפסוק למדנו שמותר להלוות לנוכרי, המשנה הגבילה את ההיתר שלא ירבה בהלוואות אלו ויהיה עיקר פרנסתו מההלוואות וילמד ממעשיו אבל האחרונים כתבו שכיום מכיוון שזו פרנסת היהודים (בגלות) אין הגבלה כלל. היתר נוסף שהוא המפורסם היום נקרא "היתר עיסקא" והרעיון שעומד מאחוריו בקצרה הוא שההלוואה לא נהיית הלוואה קצוצה אלא שותפות עם הלווה בנכסיו ולכן גם זכות לחלוק איתו ברווחיו עד גובה הריבית, ואכן אם הלווה יפסיד בעיסקא ולא יצליח להחזיר את חובו הוא יכול להתנער מההלוואה (בית דין דואג שיהיה קשה להגיע למצב הזה), לא נאריך בסוגיית היתר עיסקא מכיוון שכבר נכתבו על זה הרבה מאמרים.

לפני עיור לא תתן מכשול

הסוגייה השניה שנרצה לדון בה היא סוגיית "לפני עיור לא תתן מכשול", כידוע חכמים פירשו את הפסוק שכוונתו הוא שאסור להכשיל יהודי בעשיית עבירה. הרחבה זאת מובאת במסכת ע"ז ו: "מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול" 
הגמרא בעבודה זרה מסייגת את האיסור ומחלקת בין מקרה של מושיט יין לנזיר שנמצא לידו לבין "תרי עברי דנהרא" ואומרת שהאיסור להושיט כוס של יין לנזיר ולהכשיל אותו הוא דווקא במקרה שהנזיר נמצא בצד השני של הנהר ואם אותו אדם לא יגיש לו את היין הוא לא יוכל לעשות את האיסור בעצמו, אבל אם הנזיר נמצא לידו, כגון שיושבים ביחד בשולחן וכדומה, מותר לו להושיט את הכוס לנזיר אם הוא מבקש כי בכל מקרה הוא יוכל לקחת אותה בעצמו.
כשנדבר על סוגיה זאת נזכיר שיש גם איסור של מסייע בידי עוברי עבירה שהוא דומה אך לא נכנס לאותם הגדרים.

הנאה ממעשה שבת

הסוגיה השלישית היא הנאה ממעשה שבת, חכמים (למסקנת הפוסקים) אסרו להנות ממלאכה שנעשתה בשבת, יש מחלוקת עד מתי ולמי אסור להינות ממעשה שבת, איסור זה הוא כמובן גם בחברה של יהודי שעובדת בשבת. ומה לגבי שותפות עם גוי? יש בכך פרטי הלכה רבים שנכנס אליהם במאמר נפרד על הנאה ממעשה שבת אבל ככלל נפסק בשולחן ערוך סימן רמ"ה "ישראל ואינו יהודי שיש להם שדה או תנור או מרחץ או רחיים של מים בשותפות או שהם שותפין בחנות בסחורה אם התנו מתחלה בשעה שבאו להשתתף שיהיה שכר השבת לאינו יהודי לבדו אם מעט ואם הרבה ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו מותר" ובהמשך הסימן כותב השולחן ערוך "יכול ישראל ליתן לאינו יהודי מעות להתעסק בהם ואף על פי שהאינו יהודי נושא ונותן בהם בשבת חולק עמו כל השכר בשוה מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה שנאמר שהאינו יהודי עושה שליחותו וכן אין העסק ניכר ממי הוא" חלוקה זו בין שותפות עם גוי לבין נתינת מעות להתעסק בהם תשפיע על הסוגיה מאוד בהמשך.

חמץ בפסח

הסוגיה הרביעית היא חמץ בפסח, בפסח יש איסור של "בל ייראה ובל ימצא" מה שאומר שאסור לנו שיהיה בחזקתינו חמץ במהלך הפסח וכפועל יוצא אם אנחנו מחזיקים מניות של חברה ואנחנו נוגדר כשותפים בחברה אנחנו מחזיקים חמץ בפסח.

הגדרת המניה

צריכים אנו להבדיל בין סוגים שונים של בעלות ואחריות כשאנחנו מדברים על "חברה".
הסוג הראשון ואולי גם הנפוץ והקלאסי בתקופת הגמרא והראשונים הוא אדם פרטי שיש לו חנות, במובן הזה אין הרבה הבדל בין לקנות מהאדם עצמו או לקנות מהחנות שלו, גם אם יש עובד במקרה באותו הרגע בעסק ולכן גם בעניין שאר הסוגיות לכאורה אין להפריד את האדם מהעסק שלו.
הסוג השני הוא חברה בע"מ, נסביר קודם כמובן מה זה בכלל אומר ומה המשמעויות של זה. חברה בע"מ הוא סוג של ייצור חדש שאולי לא היה מוכר כלל לראשונים שהוא עסק שמנותק לגמרי מהבעלים שלו, הדוגמה שהכי ממחישה את זה בקלות בעיניי היא מה יקרה אם מחר הבעלים של חברת "אגד" יעזוב את החברה, ברור לכולנו שהחברה לא תתפרק והחובות של החברה יישארו בדיוק כפי שהיו, לעזיבת הבעלים אין קשר ל"אגד" כי היא חברה שעומדת בפני עצמה, ניתוק זה הוא אמיתי לגמרי מבחינה דינית, יכולים להיות בעלים של חברה שהם עשירים גדולים גם אם החברה שבבעלותם נמצאת בחובות של מליונים. יש חברות שהן בבעלות אדם אחד, אבל יש חברות רבות שהן בבעלות של כמה בעלים שונים שחילקו את החברה באחוזים ביניהם, מה שמוביל אותנו לסוג השלישי שלשמו התכנסנו, "חברה ציבורית".
חברה ציבורית היא חברה שהחליטה שכל מי שרוצה יוכל לקנות חלק קטן מהחברה, לרוב זה כמובן לא כל החברה שמועמדת למכירה לציבור אלא אחוז מסויים, לכל חלק קטן בחברה קוראים "מניה" ואפשר לקנות אותה ב"שוק המניות", הבורסה. זאת נקודה חשובה להבנה, קניית מניה היא ממש לא הלוואה לחברה או משהו דומה אלא מבחינה משפטית, מניה היא נייר ערך המקנה למחזיק בה זכויות מסוימות בחברה, ובמקרים מסוימים גם זכויות הצבעה. אולם מבחינה הלכתית נחלקו הפוסקים מהו מעמדה של המניה: האם בעל המניה נחשב שותף ובעלים בנכסי החברה, האם הוא נחשב כבעלים של זכות כלכלית בלבד, או שהחברה עצמה נחשבת ישות משפטית עצמאית ונפרדת מבעלי מניותיה.

בשו"ת משנה הלכות חלק ו סימן רע"ז כתב "ואשר נראה בכל זה לפענ"ד לחדש דכל קארפ' הידוע הוא באמת שותפות גמור ככל השותפות בעולם ובעלי המניות הם בעלי הקארפ' איש איש לפי רוב כסף או לפי מיעוט מקנתו" (קארפ זה קיצור של המילה האנגלית "corporation" שפירושה "תאגיד") הוא בעצם הדעה המחמירה ולדעתו בעל מניה הוא בעלים לכל דבר ועניין ולכן אם לחברה יש חמץ בפסח אז ליהודי שמחזיק במניה יש גם חמץ בפסח, ואם החברה מאכילה בשר בחלב יהודים אז גם בעל המניה אחראי לזה.
דעת הביניים היא דעת האגרות משה "והטעם פשוט שאין להחשיב את הקונים שערס (מניות), שהוא רק משהו מהמסחר שאין להם שום דעה בהמסחר אף לענין חלקם לבעלים... וגם אין הקונה שערס רוצה להיות בעלים בהמסחר, ואינו רוצה לקנות כלום בהמסחר, אלא הוא רק כקונה ריוח והפסד שיהיה בהמסחר לפי סך כך וכך שקנה... אבל ודאי לקנות מדה מרובה (של מניות) כ"כ עד שיתחשבו בדעתו - יש לאסור"  הוא בעצם מחלק בין מי שקונה מניה או מניות בכמות קטנה שהוא רק רוצה להינות מרווחי החברה ועליית הערך שלה אבל אין לו שום רצון לקבל החלטות בחברה לבין מי שיש לו כמות גדולה של מניות שמקנות לו את הזכות להביע את דעתו בחברה. לדעתו, הקונה כמות קטנה אינו נחשב כבעלים ומי שיש לו כמו שהוא בעל שליטה בחברה נחשב כבעלים ולכן אם החברה מחזיקה חמץ בפסח או מכשילה יהודים אין לבעל המניות שום קשר לזה ומותר לו לקנות מניות.
הדעה המקלה ביותר היא דעת הרב אשר וייס בספר מנחת אשר חלק ק"ה, לשיטתו חברה בע"מ היא ישות בפני עצמה ולכן למרות שלבעל המניה יש חלק בחברה אין זה אומר שהוא הבעלים של נכסיה אלא היא עצמה הבעלים של נכסיה ובעל המניות הוא בעלים שלה. הנפקא מינה הגדולה של הדעה הזאת היא שחברה בע"מ היא הבעלים ומכיוון שלא ניתנה תורה לחברה בע"מ היא לא מחוייבת במצוות ויכולה להחזיק חמץ בפסח או להאכיל יהודים נבלות וטרפות ולא תעבור על שום איסור. לדעתו במצוות שכליות שבין אדם לחבירו עדיין יהיה איסור מכיוון שלא צריך את התורה שתגיד לנו לא לגנוב או לרצוח.

ריבית

בסוגיית ריבית רבו מאוד הדעות, כמובן שבסוף יש אוסרים ויש מתירים בכל דבר שקשור לריבית בהשקעות אבל יש הרבה פוסקים שיתירו בדבר אחד ויאסרו בדבר אחר, ולכן, אקדים את המאוחר ואומר שמי שרוצה לצאת מכלל ספק שיתעסק רק באגרות חוב שיש להם היתר עיסקא וכך יצא ידי חובת השיטות השונות.
הנושא הראשון הוא אגרות חוב (אג"ח) בקצרה - אגרת חוב היא הלוואה לכל דבר ועניין שקונה האגרת מלווה למנפיק האגרת (מדינות או חברות). יש המתירים לקנות אגרת חוב (כלומר, להלוות לגוף שמנפיק את האגרת) ממדינה מכיוון שמדינה נחשבת כציבור ומותר להלוות בריבית לציבור, אליהם מצטרפים חלק מהפוסקים הרואים בחברה יישות עצמאית שלא חייבת במצוות ולכן דינה כגוי ומותר לקנות אגרות חוב שלה. להלכה הרב משה פיינשטיין מתיר את הלוואת החברה בריבית משום שאין כאן לווה יהודי שהוא אדם, הרב צבי פסח פרנק רואה בזה ריבית קצוצה, ואילו הרב שלמה זלמן אויערבך סובר שאין כאן ריבית קצוצה מדאורייתא, אך יש לכל הפחות איסור דרבנן.

עוד בנושא ריבית, המנחת יצחק כותב בדרך אגב שאם נאמר שבעלי המניות הם לא בעלי החברה אם ככה זה ייחשב כהלוואה לחברה, יוצא לפי זה שדווקא המקלים בבעלות החברה ייכנסו לשיטתו לבעיה של הלוואה בריבית, אבל לא ראיתי לאחד מהפוסקים שסוברים שהמניות הם לא בעלות בחברה שאסר משום הלוואה בריבית.

עוד דנו הפוסקים בקניית מניה שמלווה ליהודים בריבית, אם נאמר שאנחנו הבעלים של החברה אם כן אנחנו מלווים בריבית ליהודים ודבר זה אסור! אבל למעשה אין כל נפק"מ בדיון הזה כי לכל הבנקים הישראליים יש היתר עיסקא. ולכן העולה מכל זה שיש צדדים להיתר ולאיסור רבים, בהשקעה של אגרות חוב ממשלתיות יש יותר צדדים להקל מאשר אגרות חוב של חברות (קונצרניות) אלא אם יש להם היתר עיסקא, ויש מתירים בהכל.

מעשה שבת וחמץ בפסח

ראינו בהקדמה שהשולחן ערוך מחלק בין שותפות עם גוי לנותן לו מעות להתעסק, כאן יוצא באמת שלדעות בהחזקת מניה של חברה יש נפק"מ מעניינת. אם נאמר שבעל המניות הוא שותף בחברה עצמה אם כן צריך היהודי להתנות מתחילה שהוא יעבוד חלק מהימים והגוי יעבוד חלק מהימים ויחלקו בשווה, אבל כאן היהודי והגוי השותפים במניות כלל לא מתכננים לעבוד בעצמם בחברה, לדינא לא מצאתי מי שכתב שאסור בגלל חוסר היכולת לעשות את התנאי, נראה שלדעת הפוסקים מכיוון שאינו יכול למנוע מהחברה לעבוד בימים מסויימים הדבר מותר גם בשותפות, אמנם הרבה מהפוסקים (ובתוכם הרב עובדיה) אוסרים לקנות מניה של חברה שפועלת בשבת ורוב עובדיה יהודים, מה שמצוי מאוד בחברות ישראליות דווקא אבל לא אמריקאיות. מנגד אם נאמר שהוא לא שותף בחברה אלא כאילו מלווה לה כסף או נותן לה כסף לעבוד בו אז יהיה מותר לגמרי כדין השני שנכתב בשולחן ערוך.
בדין חמץ בפסח למי שמחזיק חלק בחברה לדעת הסוברים שזאת בעלות נחלקו הפוסקים האם יהיה אסור להחזיק את החמץ, יש המתירים על כל פנים כי אין ביכולת היהודי להגיע פיזית לעסק ולדרוש את חלקו בחמץ ולכן אין זה נחשב שהוא מחזיק חמץ בפסח, יש שהחמירו לכתוב בשטר מכירת החמץ גם את החמץ שנמצא בבעלותינו על ידי המניות, משום כך, גם מי שסומך במשך השנה על השיטות המקילות במעמד בעל המניה, מן הראוי שבפסח יכלול את מניותיו במכירת החמץ, וכך יצא גם ידי הדעות הרואות בו בעלים של חלק מנכסי החברה.

מאכלות אסורות

ראינו שיש איסור להכשיל יהודי בעבירה הנובע מאיסור "לפני עיור לא תתן מכשול" ולכן נרצה לדון מה הדין בקניית מניות של חברה שמוכרת מאכלות אסורות, לדוגמה, מקדונלדס שיש לה סנפים לא כשרים שמוכרים בשר בחלב ליהודים. כמובן שנדון רק בדעות הסוברות שיש ליהודי שותפות מלאה בחברה, לכאורה יהיה אסור, אבל כתבו הפוסקים כמה צדדים להתיר, הכיוון העיקרי הוא שמכיוון שהחברה תמשיך לעבוד גם אם אנחנו לא נקנה את המניה אם כן היהודי יוכל להשיג בכל מקרה את דבר האיסור ולכן אין זה נחשב כ"תרי עברי דנהרא" אלא כמו מושיט יין לנזיר שנמצא לידו שכבר ראינו שמותר.
אמנם בכך לא מסתיים הדיון, שכן גם כאשר אין כאן "לפני עיוור" מדאורייתא עדיין יש לדון בדין "מסייע". אולם גם בדין זה מצינו כמה צדדים להקל, ובפרט כאשר החברה תמשיך בפעילותה גם ללא השקעתו של אותו אדם, כאשר אין לו יכולת להשפיע על פעילותה, וכאשר אין קשר ישיר בין רכישת המניה לבין ביצוע העבירה.
עוד נקודה חשובה בהקשר הזה שמוזכרת בפוסקים היא איסור עיסוק במאכלות אסורות אבל בזה מוסכם להתיר מכיוון שליהודי אין את האפשרות לשלוט בעסקי החברה בצורה ישירה ולכן אין זה נחשב כעוסק במאכלות אסורות בעצמו.

קרנות סל וקרנות נאמנות

עד כאן דיברנו על קניה של המניות עצמם, ונשאלת השאלה האם יהיה הבדל בין קניה של מניה לבין קניה של קרן סל או קרן נאמנות?
תחילה נסביר מה זה קרן סל וקרן נאמנות. קרן סל היא נייר ערך שנסחר בבורסה ובקניה שלו אנחנו כאילו קונים הרבה מניות ביחד. למשל, עוקב מדד S&P500 זה יהיה קרן סל שקונה לנו את כל 500 החברות הנכללות במדד, אבל, המחיר של מניה אחת של קרן הסל לא באמת מכסה לנו את העלות של כל המניות המרכיבות אותה מה שאומר שבקרן סל המשקיע אינו רוכש ישירות מניות של החברות המרכיבות את המדד. הוא רוכש יחידה בקרן, והקרן עצמה מחזיקה בנכסים. לכן מבחינה הלכתית יש כאן שכבה נוספת המפרידה בין המשקיע לבין החברות שבהן מושקע הכסף, ויש מקום לדון האם הדבר מחזק את הצדדים להקל גם לפי שיטות שאינן רואות בחברה ישות עצמאית לחלוטין.. קרן נאמנות לעומת זאת מגיעה לאותה מטרה בצורה קצת שונה, היא אוספת את הכסף של כל מי שקונה מניה של קרן הנאמנות ועם הכסף המשותף קונה מניות לפי מה שהוגדר בקרן הנאמנות. 
מבחינה טכנית אין הרבה הבדל בין קרן סל לקרן נאמנות אבל לעניין ההלכתי בקרן סל אנחנו רחוקים יותר מהחברות עצמם ולכן יש יותר סברא לומר שיהיה מותר לקנות גם לדעות המחמירות.
כיום יש בבורסה הישראלית קרנות נאמנות וסל שהן קרנות כשרות ומפוקחות.

הלכה למעשה

למעשה, מי שרוצה להשקיע בבורסה בלי להיכנס לעומק כל מחלוקות הפוסקים, יכול לחלק את ההשקעות לשלושה סוגים עיקריים:

מניות רגילות של חברות – כאשר מדובר בכמות קטנה של מניות שאין בה השפעה על ניהול החברה, יש על מי לסמוך ולהתיר את ההשקעה, ובפרט על פי שיטת האגרות משה ופוסקים נוספים שסברו שבעל מניות קטן אינו נחשב שותף מלא בחברה. עם זאת, לכתחילה עדיף להשקיע בחברות שאינן מחללות שבת ושאין בעסקיהן בעיות הלכתיות משמעותיות.

אגרות חוב – כאן יש להיזהר יותר, משום שאג"ח מבוססות על הלוואה, ולכן מתעוררת שאלת הריבית. הדרך הפשוטה והבטוחה היא לקנות רק אגרות חוב של חברות שיש להן היתר עסקא תקף. באג"ח ממשלתיות ישנם צדדים נוספים להקל, אך גם כאן קיימת מחלוקת בין הפוסקים.

קרנות סל וקרנות נאמנות – כאן המצב פשוט יותר מבחינה הלכתית, משום שהמשקיע אינו מחזיק ישירות במניות של החברות שבתוך הקרן. אף שיש עדיין דיונים הלכתיים לגבי מבנה הקרן ונכסיה, יש יותר מקום להקל, ובפרט בקרנות מפוזרות שבהן למשקיע אין שום יכולת השפעה על החברות. מי שרוצה לצאת גם ידי השיטות המחמירות יכול לבחור במסלול השקעות כשר ומפוקח הלכתית.

ובפסח, גם מי שסומך במשך השנה על השיטות המקילות במעמד בעל המניה, טוב שיכלול את מניותיו במסגרת מכירת חמץ, כדי לצאת ידי השיטות הסוברות שבעל המניה נחשב בעלים של חלק מנכסי החברה.

חשוב לציין שיש הרבה מאוד דעות ביניים משולבות וניסיתי לפשט כמה שיותר את הסוגיות כדי לא להכביד על הקורא. בכל מקרה אני לא פוסק הלכה וכל אחד שיסמוך על הפוסקים הנזכרים פה או יתייעץ עם רבותיו.